קוד: ביאור:אסתר ט31 בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: אראל
אל:
אסתר ט 30-31: "...דִּבְרֵי שָׁלוֹם וֶאֱמֶת: לְקַיֵּם אֵת יְמֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה
בִּזְמַנֵּיהֶם, כַּאֲשֶׁר קִיַּם עֲלֵיהֶם מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי וְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, וְכַאֲשֶׁר קִיְּמוּ עַל נַפְשָׁם וְעַל זַרְעָם; דִּבְרֵי הצומות וְזַעֲקָתָם.
"
מטרת המכתב של אסתר היא לשכנע את כל עם ישראל לקבל על עצמם את חג הפורים, ולשם כך היא השתמשה בשני אמצעים:
לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם;
כאשר קיים עליהם... דברי הצומות וזעקתם;
נסביר:
בתחילה נקבע חג הפורים ליומיים - היהודים הגרים בערים פרוזות (ללא חומה) חגגו ב-14 והיהודים הגרים בערים המוקפות חגגו ב-15 באדר; אסתר המלכה הוסיפה עוד זמנים, דבר הנרמז במילה " בזמניהם ". ע"פ חז"ל (בתלמוד בבלי, מגילה ב.)הזמנים הנרמזים שם הם 11, 12, 13 באדר, שבהם רשאים בני הכפרים לקרוא את מגילת אסתר כדי לשלב אותה עם אחד מימי ההתכנסות המקובלים בכפר - ימי שני וחמישי.
מטרת התקנה היתה לאפשר לכל קבוצה בעם ישראל לחגוג את חג הפורים בתאריך הנוח ביותר עבורה, דבר שהקל על כלל עם ישראל לקבל עליהם את החג החדש.
זו המשמעות העיקרית של
שלום בעם ישראל - לא שלום שנובע מזהות ואחידות, אלא דווקא שלום שנובע מתוך שוני, מתוך הכרה והתחשבות בצרכים של כל קבוצה וקבוצה בעם ישראל.
יש אומרים
(בתלמוד בבלי, מגילה ב.)שתקנת הכפרים נרמזת כבר בדברי מרדכי (אסתר ט22): "כַּיָּמִים
אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מאיביהם, וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם
טוֹב, לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה ומשלח מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לאבינים
": את המילה "כימים" אפשר להבין כרמז לכך שישנם ימים נוספים הכשרים לחגיגת פורים.
ע"פ ההלכה (ראו רמב"ם, הלכות מגילה), תקנת הכפרים נוהגת רק כשיש מלכות לישראל, והם יכולים להתכנס ולחגוג בחופשיות בלי לפחד מהגויים; סיוע להלכה זו הוא, שהתקנה מלכתחילה נקבעה ע"י אסתר המלכה. כאשר אין מלכות לישראל, נוהגים בני ישראל על-פי התקנה המקורית, שנקבעה ע"י מרדכי, וחוגגים רק ב-14 וב-15; וכך אנו נוהגים היום.
היו בעם ישראל אנשים שחששו לקבל על עצמם חג חדש, בין מתוך התנגדות עקרונית להוספת חידושים, ובין מתוך חשש מתגובת הגויים; אסתר המלכה התייחסה לחששות אלו בנימוקים והסברים שהוסיפה למכתבה:
כאשר קים עליהם מרדכי היהודי ואסתר המלכה" - אנחנו, מרדכי ואסתר, קיימנו על עצמנו להילחם בגויים למרות הסכנה הגדולה; קחו דוגמה מאיתנו ואל תחששו מהגויים כאשר אתם חוגגים את חג הפורים. או: אנחנו, מרדכי היהודי ואסתר המלכה, קיבלנו על עצמנו לקיים את החג בכל שנה ושנה, ואם המלכה חוגגת את חג הפורים, גם אתם יכולים לחגוג אותו ואין לכם סיבה לחשוש.
וכאשר קימו על נפשם ועל זרעם דברי הצומות וזעקתם" - כמו שהיהודים קיבלו עליהם לצום בארבעה תאריכים בכל שנה, זכר לחורבן המקדש (ראו זכריה ח19: "
כֹּה אָמַר ה' צ': צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים, וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ") כך אפשר לקבל על עצמנו גם לחגוג חג חדש לזכר ההצלה (אבן עזרא).
2. יש אומרים שהמילים "דברי הצומות וזעקתם
" רומזות לתענית שנקבעה לתאריך 13 באדר, יום לפני פורים, בו נוהגים לצום גם בימינו - "תענית אסתר". יש מפרשים כך את דברי הרמב"ם: "ונוהגים כל ישראל בזמנים אלו להתענות... בי"ג באדר זכר לתענית שהתענו בימי המן, שנאמר '
דברי הצומות
וזעקתם '...
"
(הלכות תענית ה ה). לפי זה, הדרישה העיקרית של הפסוק היא: "לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם... ואת דברי הצומות וזעקתם", ושאר הפסוק הוא מאמר מוסגר שבא לנמק את החשיבות ההסטורית של חג הפורים.
3. ויש אומרים שהמילים " דברי הצומות וזעקתם" רומזים לצומות שצמו כל בני ישראל כאשר שמעו על גזירת ההשמדה: (אסתר ד3): "וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה, מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ, אֵבֶל גָּדוֹל לַיְּהוּדִים,
וְצוֹם וּבְכִי וּמִסְפֵּד, שַׂק וָאֵפֶר יֻצַּע לָרַבִּים
"; ומשמעות הפסוק היא "כמו שקיבלתם על עצמכם לצום ולזעוק בשעת הצרה, כך קבלו עליכם לחגוג ולשמוח לאחר ההצלה - 'מברכים על הטובה כשם שמברכים על הרעה
'". הזכרת הצומות מדגישה את גודל הנס - הצרה היתה כל-כך גדולה שכל בני ישראל קיבלו על עצמם לצום ולזעוק, ולפיכך לאחר שניצלנו מהצרה יש לחגוג ולשמוח
(ע"פ רש"י, מחזור ויטרי, רמ"ה).