מאת: אראל
ישעיהו מג7: "
כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי, וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו, יְצַרְתִּיו, אַף עֲשִׂיתִיו.
"
- אקבץ את כל נדחי ישראל, כי כולם נקראים בשמי "עם ה'"; ואני בראתי את עם ישראל יש מאין, יצרתי את צורתם וגופם, ועשיתי להם את כל צרכיהם לכבודי, כדי שיכבדו אותי בהודאה על בריאתם.
הפרק מדבר על קיבוץ נדחי ישראל מכל הגלויות, והפסוק אומר אומר שה' יקבץ את כל הנקרא בשמו . למי הכוונה?
1. כל בני ישראל - כי כולם נקראים עם ה' (למשל ב
במדבר יא29: "
וּמִי יִתֵּן כָּל
עַם ה' נְבִיאִים, כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם
" (
פירוט)). "
ובאמרו
כל , אומר כי לא ישאר אחד מהם,
אע"פ שהם מפוזרים בכל פאות
"
(
רד"ק פירוש ראשון, וכן
מצודות, אבן עזרא) . וכן נאמר ב
יחזקאל לו20: "
וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם
'עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ
'" (
פירוט): כשבני ישראל בגלות, שם ה' מתחלל, כי כל הגויים רואים שהעם הנקרא בשם ה' מושפל. לכן ה' יגאל אותם למרות שאינם ראויים לכך.
2. אמנם יש שפירשו שהכוונה רק לטובים שבבני ישראל, "
כי יִצְרְפֵם האל בצאתם, והטובים ימלטו, כמו שאמר "
כל הכתוב לחיים בירושלים ", והם הנקראים בשם ה'
"
(
רד"ק פירוש שני, וכן
רש"י) .
וְהָיָה כֹּל אֲשֶׁר יִקְרָא בְּשֵׁם ה' יִמָּלֵט, כִּי בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלַים תִּהְיֶה פְלֵיטָה כַּאֲשֶׁר אָמַר ה', וּבַשְּׂרִידִים אֲשֶׁר ה' קֹרֵא".
הפסוק אומר שה' יקבץ את כל מי שברא לכבודו . למי הכוונה?
1. גם כאן הכוונה לכל בני ישראל, שנבראו כדי לכבד ולפאר את שם ה',
ישעיהו מג1: "
וְעַתָּה כֹּה אָמַר ה'
בֹּרַאֲךָ יַעֲקֹב וְיֹצֶרְךָ יִשְׂרָאֵל
",
ישעיהו מט3: "
וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה, יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר
בְּךָ אֶתְפָּאָר
"
(
מצודות) .
2. וייתכן שכאן הכוונה רק למי שמודה בכך שה' ברא אותו, "
שהם מכירים ויודעים כי האל בראם וברא העולם, והם מודים בזה, והנה הם נבראים לכבוד האל, כי הם מודים בו ומודיעים שהשם
ברא יצירת האדם מאין ליש,
היצירה - תקון אבריו,
העשיה - תקון מזונותיו וצרכי גופו; לפיכך אמר "עשיתיו". לפיכך צריך האדם להתבונן ביצירת האדם ומתקון איבריו, היאך נעשו בחכמה ובתקון פרנסתו מיום הולדו, וזאת החכמה מביאה האדם להכיר בוראו ולשבחו ולהודות לשמו, וזהו כבוד האל. לפיכך אמר: ישראל, שבראתיו לכבודי, והוא מתבונן במעשי ומודה על יחודי, דין הוא שאוציאנו מהגלות.
"
(
רד"ק) .
יש כאן הבטחה מדהימה: מי שמכיר בכך שה'
ברא אותו (
מאין ליש),
יצר אותו (תיקן את צורתו ואיברי גופו),
ועשה אותו (תיקן את מזונותיו ושאר צרכיו) - מכבד את ה' ומקיים את תכלית הבריאה, ולכן מידת הדין דורשת שהוא ייצא מהגלות! "
אדם המתבונן על היצירה, ובפרט על יצירת האדם, מודה על העין שרואה, על הידיים שפועלות, על הרגליים שהולכות, על הלב שפועם, על הפה שאוכל, על האוזניים ששומעות, על האף שמריח, והרשימה עוד ארוכה מאוד, ברוך ה'. כמו כן, מתבונן איך שתמיד תמיד הקב"ה נתן ונותן לו מה לאכול, בזמנים שעוד לא יכל לדאוג לעצמו, ובזמנים שכבר כן קיבל את הכוח לזה, בהיותו תינוק ובהיותו בוגר, בבית ובחוץ, בכל יום ויום מחייו. וכשאדם חושב על שני דברים אלו – הבריאות והפרנסה, ומפרק את הטובה לפרטים, ומתבונן בטובות העצומות שה' עושה לו בגופו המתפקד ובמאכלו, ומודה על כך, אומר הקב"ה, "דין" הוא שאוציאנו מהגלות,
כי האדם הזה עושה את תכלית הבריאה, ואם כך הקב"ה מוציא אותו מכל המצוקות, ומשפיע עליו שפע רב.
"
(פינחס שפר,
עלון השגחה פרטית בהעלותך-שלח ה'תשפ"ד) .
3. ויש מפרשים, שהפסוק מתייחס לא לאנשים אלא לבריאה עצמה: כל מה שה' ברא בעולם ישרת את קיבוץ נדחי ישראל: "
לא לבד שאצוה לארבע רוחות השמים שיוציאו את הגולים, אבל דעו
כי
כל הנקרא בשמי, היינו כל הבריאה, העליונים והתחתונים, כל המתיחס אל שמי שאני בראתיו, וכל אשר
לכבודי בראתיו, שהוא כל הבריאה אשר בראתיה לכבודי שיתגלה ע"י המציאות כבוד ה', הנה כל המציאות כולו
יצרתיו וגם עשיתיו רק למען הוציא עם עיוור וכו'.
""
(
מלבי"ם) . וכן בסוף מסכת אבות: "
כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו, לא בראו אלא לכבודו
"
(
משנה אבות ו יא) . וכיוון שכל הבריאה נועדה לשרת את התוכנית האלהית לקיבוץ גלויות, למעשה הכל כבר מוכן: "
אע"פ שעברו בגולה ובצרה, כבר הכנתי להם כל צרכי גאולתם
"
(
רש"י) .
רעיון דומה ב
משלי טז4: "
כֹּל פָּעַל ה' לַמַּעֲנֵהוּ, וְגַם רָשָׁע לְיוֹם רָעָה
" (
פירוט).